כשאני מקבל טלפון מזוג ששידכתי ובו הוא מבשר לי שהחליט להתחתן, זו תחושה עילאית שקשה להסביר במילים", כך מספר השבוע עדי גרוס (56), חבר מועצת העיר גבעת שמואל, שבזמנו הפנוי משדך בין רווקים ורווקות מהמגזר הדתי לאומי. לאורך השנים הוא כבר שידך בהצלחה 23 זוגות, שהביאו לעולם עשרות ילדים. גרוס, אם תהיתם, עושה זאת בהתנדבות מלאה ורואה בכך שליחות.
שורשי פעילותו הציבורית הולכים עשרות שנים אחורה, עד לשנת 1976, כשנפגש בילדותו עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, ודרש ממנו לעשות הכל כדי לשחרר את הוריו, רותי וברוך ואחיו הקטן שי, שנחטפו לאוגנדה וחולצו לבסוף במבצע אנטבה (ראה מסגרת).
אז מדוע הוא החל עם פרויקט השידוכים? "אני זוכר את ההספד שאהוד ברק נשא על קברו של יוני נתניהו ז"ל, מפקד סיירת מטכ"ל שנפל במבצע החילוץ, כשאמר: 'החיים בעיקרם אינם אוסף השעות בין הלידה של האדם לבין מותו, אלא התוכן והעשייה שיוצקים לתוכם'. לכן אחת העשיות שלי היא הקמת בתים בישראל".
קראו גם:
לנתץ את הסטיגמות
גרוס (56), נשוי לחני ואב לארבעה, מכהן זו קדנציה שנייה במועצת העיר מטעם סיעת הבית היהודי. למרות שהוא חבר במספר ועדות חשובות כמו תכנון ובנייה, מכרזים ואיכות סביבה, ומועסק לפרנסתו כאיש מכירות בחברת שח"ל, התשוקה האמיתית שלו היא לשדך בין רווקים ורווקות מהמגזר הדתי לאומי.
"התחתנתי בגיל 32, שהוא יחסית מאוחר במגזר שבו גדלתי", הוא משחזר. "יש אצלנו המון סטיגמות על אנשים שנשארים רווקים בגיל הזה, ובשנים האחרונות זה אפילו הקצין עוד יותר. לרווקים במגזר שלנו אין הרבה מקומות מפגש ויש גם הרבה איסורים. התחושה היא שהכל נהיה פנאטי, או שחור או לבן".
למה אתה מתכוון?
"יש תפיסה במגזר הדתי לאומי, במיוחד בקרב חלק מההנהגה, שארץ ישראל חשובה יותר מעם ישראל, יותר מהאנשים עצמם. בגלל זה לא מעבירים תקציבים לנושא חשוב כמו מפגשים חברתיים למטרות שידוך. תבין, יש המון רווקים בציבור הדתי, והרבה מאוד מקרי גירושים. מבחינת הורים במגזר שלנו, ילדים שנשארים רווקים בגיל מאוחר זה דבר קשה מאוד".
למרות היותו חובש כיפה, מדובר באיש מאוד ליברלי שהשקפת עולמו אומרת שכל אחד יחיה את חייו על פי ראות עיניו, כולל הקהילה הלהט"בית. "לצערי הציבור הדתי לא יודע לקבל את השונה ולא יודע לכבד אנשים שלא מתחתנים בגיל צעיר", הוא מסביר. "יש הורים שפשוט גמורים מזה. ישבתי לא מזמן בבית עם בחורה מהמגזר שלא מצאה זוגיות. היא סיפרה לי בבכי: 'אתה לא יודע מה ההורים שלי עושים לי וכמה הם לוחצים עליי להתחתן'. התקשרתי אליהם מייד ואמרתי להם: השתגעתם, מה אתם מלחיצים אותה?".
בעזרת תקציב, שהתקבל בסיוע ראש העירייה, יוסי ברודני, החל גרוס לארגן ערבים של פנויים ופנויות בשיטה של חבר מביא חבר, כולל אירועים, סדנאות, ערבי שירה והרצאות של אנשים כמו ציפי חוטובלי וסיון רהב־מאיר. "יש לנו בעיר מאות צעירים רווקים מהמגזר שמאוד רוצים לפתח זוגיות", הוא מסביר. "עד כמה שידוע לי, אנחנו הרשות המקומית היחידה בארץ שמתקצבת את הנושא הזה". במקביל לכך, הצטבר אצלו מאגר של פנויים פנויות.
איך זה עובד בפועל?
"אני ניגש במהלך אירוע לבחור כלשהו ושואל אותו אם יש כאן מישהי שמוצאת חן בעיניו. ברוב המקרים התשובה היא כן אבל יש את מחסום הבושה. במצב כזה אני פונה לבחורה, מסב את תשומת ליבה ומכאן מתקדמים. יש כמובן גם מצבים הפוכים שבחורה אומרת לי שבחור כלשהו מוצא חן בעיניה, ואז אני ניגש אליו. צריך כאן הרבה טקט ורגישות. דרך נוספת היא מאגר האנשים שיש לי. לעתים אני נפגש עם אותם רווקים ורווקות אצלי בבית ושומע מהם מה הם מחפשים מבחינת מראה, אישיות, אדיקות דתית ועוד. אחרי שמתקיימת פגישה ואם יש ביניהם קליק, אני ממשיך ללוות אותם בקשר".
נשמע כאילו אתה לוקח את זה באופן אישי.
"הייתי רווק הרבה שנים ולא אהבתי שסתם הכירו לי נשים. אני לא רוצה לבזבז זמן ולשדך בין שני אנשים שלא מתאימים. אני גם לא מוכר להם גן של שושנים, אלא מסביר להם שזוגיות היא תהליך שצריך להשקיע בו. אהבה מבחינתי היא נתינה. כשכיף וטוב לך, אז יהיו מצבים שתצטרך לוותר לזוגתך כדי שגם לה יהיה טוב. הרי אם לה יהיה טוב, גם לך יהיה טוב. זה כמובן גם הפוך. אני מסביר להם שזוגיות היא שותפות וחברות ולשם צריך לשאוף".
בית הארחה
מרבית הפונים אליו הם בני שלושים ומעלה, גיל שבו האישיות ותפיסות העולם כבר מגובשות. "יש פה בחורים ובחורות שמעולם לא חוו אהבות או רגש", הוא מספר. "אני מציע להם לוותר על סממני עיקשות שאולי הם סוחבים איתם עם השנים ולהיות עם ראש פתוח. זה לא תמיד קל ולעתים קשה להם עם זה, אבל אני מבהיר להם שבלי לוותר איפה שאפשר זה פשוט לא יצליח".
כמה זמן אתה מקדיש לנושא?
"כל יום שישי משמונה בבוקר ועד השעה 11 בצהריים, כולל כמה שעות באמצע השבוע".
כשהגיע משבר הקורונה החליט גרוס לארגן זומים במקום מפגשים פנים מול פנים. "הזום האחרון היה הרצאה של צביקה יחזקאלי ובסיומה כל אחד הציג את עצמו", הוא משחזר. "תוך כדי התחלתי לקבל ווטסאפים מכל מיני אנשים שמצאו חן האחד בעיניי השניה".
אלא שהקליק הווירטואלי גרר עמו בעיה - היכן להיפגש כשהכל סגור בגלל הנגיף. גרוס לא אמר נואש. "ביקשתי מהחברים שלי בפייסבוק, כאלה שמתגוררים בבתים צמודי קרקע עם חצר יפה, לפתוח את ביתם ולארח מפגשים במסגרת ההנחיות והמגבלות", הוא נזכר. "לשמחתי הייתה היענות מרשימה ואנשים פתחו את ביתם למען המטרה".
גם אתה?
"ברור".
איך זה התנהל?
"יש אצלי בבית כניסה נפרדת. אני מארגן כיבוד קל ועושה ביניהם היכרות קצרה. כשמתחיל ביניהם השיח, אני נותן להם פרטיות ומשאיר אותם לדבר לבד. האמת שהרבה יותר נעים להיפגש ככה מאשר בבית קפה".
איך המשפחה שלך מקבלת את התחביב שלך?
"למזלי יש לי אישה צדיקה. היא אחות במקצועה ויש לה עסק של פדיקור ומניקור. לא כל אישה הייתה מוכנה שהבעל שלה יקדיש כל כך הרבה זמן בלמצוא זוגיות לאחרים. אבל היא מאוד מפרגנת ויודעת שאני עושה את זה באהבה, ושזה מגיע מהלב. היא מבינה שכשאתה נותן, אתה גם מקבל. מבחינתי היא שותפה מלאה לעניין הזה כי היא מאפשרת לי להקדיש זמן לטובת הנושא. אגב, לחתונות שיצאו משידוכים שלי אני לוקח אותה איתי".
אתה זוכר מקרה מאתגר במיוחד?
"שידכתי פעם בין שני אנשים שיצאו במשך חודש והכל היה טוב. חודש וחצי אחרי תחילת הקשר הבחור התקשר אליי ואמר לי: 'עדי אתה לא מאמין, היא החליטה להיפרד'. שאלתי אותו מה קרה והוא הסביר שהם יצאו לבלות, ובאותו המקום היו חברים של שניהם. מתברר שהוא לא מצא חן בעיניי החברות שלה והן הורידו אותו ממנה. התקשרתי אליה והזמנתי אותה לקפה. אמרתי לה שאני יודע שהיה ביניכם קליק ושאת כן בעניין וחבל שנתת לאחרים לשחק לך ברגש. אמרתי לה שאם תוך יומיים היא לא יוצרת איתו קשר מחדש, אכיר לו עוד 10 בנות כי מדובר בבחור זהב עם המון מה להציע. הצעתי לה לתת לקשר הזדמנות נוספת ושאם זה לא יעבוד, לא קרה כלום. היא אכן התקשה אליו, הקשר חודש והיום הם נשואים באושר".
לסיום, איזה סיפוק נותנת לך הידיעה שעזרת לכל כך הרבה זוגות?
"סיפוק אדיר ששום סכום בעולם לא יכול לקנות. הידיעה שתרמת לאושר של אנשים בהתנדבות מלאה שווה את הכל. מבחינתי דרך ארץ קדמה להכל".
אנטבה ואני
ב־27 ביוני 1976 נחטף מטוס של חברת אייר פראנס בטיסה 139 בעת שעצר לחניית ביניים באתונה בדרכו מנתב"ג לפריז. החוטפים אילצו את הטייסים לטוס לבנגזי שבלוב, משם המריא המטוס לאנטבה שבאוגנדה. בין החטופים היו גם הוריו ואחיו הקטן של עדי, שתכננו להמשיך לארצות הברית מפריז.
"בגיל 12 ההורים שאלו אותי אם אני רוצה בר מצווה או טיול לחו"ל", הוא משחזר. "עניתי בר מצווה, והם תכננו לנסוע לארצות הברית יחד עם אחי הקטן. כמה שעות אחרי שנפרדנו מהם בשדה התעופה אנשים מסביב שאלו אותי פתאום 'עדי מה שלומך, איך אתה מרגיש'. לא ממש הבנתי למה. בשעה שבע בערב, בזמן שהייתי בפעילות בתנועת בני עקיבא, הקומונרית אמרה לי שסבתא שלי מחכה לי בחוץ.
"יצאתי לקראתה וראיתי שהיא עם עיניים נפוחות. היא לקחה אותי לבית שלה ואמרה לי שקרה משהו למטוס של אמא ואבא. היא אפילו לא הייתה מסוגלת להסביר לי מה. פתאום דן כנר שהיה אז קריין בקול ישראל סיפר שהמטוס נחטף ושאין יותר פרטים. כששמעתי את זה צרחתי ובכיתי כי המילה חטיפה הייתה מבחינתי כמו מוות.
"הימים הבאים היו פשוט סיוט בגלל חוסר הוודאות והיעדר מידע. ביום השלישי חלק מהמשפחות כולל אני נפגשו עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, במפגש מאוד טעון. דוד שלי, פרופ' יוסי גרוס, ריכז את נושא המשפחות מול הממשלה. אני זוכר שאמרתי לרבין שאני רוצה את ההורים שלי בחזרה בכל מחיר".
מה הוא ענה?
"שאנחנו עושים את המקסימום".
"בערב שבת סבא שלי עשה קידוש מאוד ארוך והתחיל לבכות. בשבת בבוקר הלכתי להתפלל, עליתי על הבמה והתחלתי לבכות ובעקבותיי כל המתפללים. אני זוכר שסבתא שלי נכנסה פתאום לעזרת גברים, פתחה את ארון הקודש וצעקה ביידיש: 'אוי גוועלד, אלוהים תעזור לנו'.
"בשתיים בלילה, אור ליום ראשון, שר התחבורה דאז, גד יעקובי ז"ל, התקשר לבית של יוסי ואמר: 'היה מבצע חילוץ, יש פצועים והרוגים, אין לנו עדין פרטים נוספים'. בחמש בבוקר הודיעו לנו שההורים ואחי בסדר. השלוש שעות האלה היו הארוכות בחיי, כמו נצח. בבוקר אספו ולקחו אותנו לשדה התעופה והתאחדנו עם המשפחה".
