איציק היה אהבת חיי. אם הייתי מבקשת ממנו להוריד בעבורי אבנים מהירח, הוא היה עושה זאת. איציק היה איש של אנשים, ידע לחבר בין כולם. איש מפלגת העבודה שחיבר בין חילונים ודתיים, בין מזרחים ואשכנזים. הוא פשוט אהב אנשים ואהב לעזור לכולם.
ידעתי עד כמה העיר חשובה לו ותמכתי בו לכל אורך הדרך. תמיד עמדתי מאחוריו, אבל נתתי לו לפעול בלי שהתערבתי בדבר. כשהתמודד בבחירות הילדים כבר היו גדולים ובכל זאת היה צריך מנגנון תומך ואוהב שיתמוך בו, שידאג לכל הפרטים הקטנים. דבר שאפשר לו להקדיש את עצמו ממש 24 שעות ביממה לטובת התושבים.
איציק היה שר החוץ ואני הייתי שרת הפנים. דאגתי שבכל מה שקשור לבית, למשפחה ולילדים הכול ייעשה על ידי בצורה הטובה ביותר. בכל יום יצאתי לעבודתי כמורה ומחנכת בתיכון ובסיומו המשכתי לעמוד בראש ארגוני המתנדבים בעיר, בתפקידה המסורתי של אשת ראש העירייה. עשיתי זאת בהנאה גדולה ותמיד לצדו של איציק ובעזרתו. הכול יחד למען העיר פתח־תקוה שאהב כל כך.
איציק ידע להעז, לחלום ובעיקר לבצע. לפני יותר מעשור הוא דאג להוסיף לעיר 100 אלף תושבים חדשים בלי פרויקט מחיר למשתכן. הוא פשוט בנה את שכונת אם המושבות, דאג למערכת חינוך איכותית, והצעירים הגיעו לכאן מכל האזור.
סעדתי את איציק עד נשימתו האחרונה באהבה גדולה והמשכתי ואמשיך את דרכו בנתינה למען העיר. עם זאת חסרונו מורגש אצלי בכל יום ובכל שעה.
דליה אוחיון, אלמנתו של איציק אוחיון ז"ל
