קרדיט למראיינת: אלינור לוגאסי
ספר לי על עצמך.
נולדתי בהולנד בשנת 1942 , ילד חמישי במשפחתי. בחלוף שנים, לאחר המלחמה עלינו לארץ. אימי נישאה בשנית לאלמן עם 2 ילדים והפכנו למשפחה מאוחדת, מלאה באהבה. גדלתי בחיקם, התפתחתי, עבדתי, התנסיתי בלא מעט תחומים. נשאתי לבת דודי. יש לנו חמישה ילדים, תשע עשרה נכדים ושבעה נינים. (כן ירבו)
מאין הגיעה ההשראה לכתוב את הסיפור?
כל הילדות שלנו וגם בגרותנו, לוותה בסימן שאלה גדול. אימנו, הנרייטה יהודית, סרבה לדבר על השואה, לא שאלנו שאלות – זה היה אסור. אפילו לא ידענו מה עלה בגורל אבינו, או סבא וסבתא שלנו. הכול נשאר בגדר תעלומה. לאחר המלחמה אספה אימי משך 6 חדשים את חמשת ילדיה ממקומות המסתור בהם היינו בזמן המלחמה. היינו מפוזרים ברחבי הולנד. הזוג שאימץ אותי סירב להשיב אותי לאימי. אמא שלי נלחמה בתחנונים, אולם לא הצליחה לקבל אותי חזרה, – עד שיום אחד הגיע דודי ולקח אותי משם על אופניו. הייתי כמעט בן שלוש. כולנו היינו מאוד רזים, מוזנחים והיא דאגה לטפל בנו, להחזיר לנו את האור, היא ממש הצילה אותנו. היא עלתה איתנו לארץ. לאחר שנים אחדות אימי נישאה בשנית, והפכנו למשפחה מאושרת עם 7 ילדים, שהפכו עם השנים לשבט מפואר. אולם העבר נשאר כל העת בגדר תעלומה. בשנת 1992, לאחר פטירת אימי, החלטתי שצריך לגלות את האמת ויצאתי לחקור את העבר, דבר שלקח שנים אחדות.
מה גרם לך להוציא את הספר לאור?
בשנת 2008, כאשר כבר הצלחתי לאסוף פרטים רבים, חשתי כי מחובתי לשתף את ידיעותיי עם המשפחה. ארגנתי ערב שבו נפגשנו כולנו, 7 אחים ואחיות, ילדיהם ונכדיהם, וסיפרתי יחד עם אחי ואחיותיי את מה שהצלחתי לחקור ולגלות עד אז. כולם שכנעו אותי שחובה להוציא את הסיפור הזה בכתב, לפחות למשפחה ולחברים הקרובים. המשכתי לעבוד על זה, שכתבתי, והצלחתי להוציא את הספר בכריכה קשה, כספר למשפחה, סמוך למועד פטירתו של אחי אליהו ז"ל. זה מה שקיוויתי לו, שאחי יזכה להחזיק בספר. כל מי שהספר הגיע לידו עם השנים, אמרו לי ש"חובה שהעולם ידע". אחרי מחשבות, פניתי ל"צמרת" הוצאה לאור, והחלטנו להוציא את הספר, לא לפני שהוספתי לו פרקים חדשים, מסמכים שהתגלו ופרטים רבים שלא היו ידועים בעת כתיבת הספר המשפחתי, בין השאר גם על משפחתו של אבי השני, (שבשבילנו היה אבא לכל דבר.) הספר יצא לאור והוקדש לזכרם, כדי שלעולם לא נשכח.
היה לך קשה להוציא את סיפורכם האישי החוצה?
לא. להיפך, מאוד רציתי שאנשים ידעו, יכירו, ייקחו חלק בחוויות, לטוב ולרע.
היו לך אתגרים במהלך הכתיבה?
היו בהחלט אתגרים ומחסומים. הצלחתי להגיע למסמכים של הצלב האדום, מהם התגלה שהצלב האדום הבינלאומי עקב אחרי ניצולי השואה ההולנדים והכין להם כרטיסי פרטים אישיים במחנה המעבר ווסטרבורק. גם לאלה שלא הגיעו למחנה זה כיוון שהצליחו להסתתר. מתברר שהצלב האדום המשיך לעקוב אחרי היהודים ששרדו, גם אחרי העלייה לארץ ישראל. לקח לי זמן לוודא שמותר לי לפרסם כרטיסים אלה והכנסתי חלק מהם לנספחים בספר. צבירת הידע משך שנים, שחררה אותי מן הסגירות בה הייתי נתון משנות ילדותי ועד לגיל מתקדם.
איזה חלק הכי אהבת בספר?
לא יכול לענות על שאלה כזאת – כל הספר עבורי הוא כמקשה אחת.
יש לך מסר לקוראים?
המסר שלי הוא – הרצון שידעו גם את סיפורם של יהודי הולנד. קראתי לא מעט ספרים על השואה – אך רובם נכתבו על מזרח אירופה, לא מספרים על הולנד. זה מה שהניע אותי לכתוב ספר זה. ודבר נוסף לא פחות חשוב – להוקיר תודה לחסידי אומות העולם שבזכותם כולנו זכינו לחיות ולספר את סיפורנו.
מחצית הביצה הוא ספר המדבר על אישה גדולה מהחיים, ששרדה יחידה מכל בני משפחתה - הורים, אחיות, גיסים וילדים, הנרייטה אספה אחרי המלחמה את ילדיה, ששרדו את השואה בניסי ניסים. סיפור של משפחה אחת מיהדות הולנד שקיימה את הצוואה הלא כתובה של אבי המשפחה ועלתה לפלשתינה – ארץ ישראל. בנתה בארץ משפחה חדשה ולבסוף, שנים לאחר השואה, סגרה מעגל. זהו סיפור על משפחה לא אופיינית, סיפור על השואה ועל היכולת להתגבר לאחר מכן.