שני סַפרים עבדו במעברת עמישב, אי שם בשנות ה־50 העליזות. שמו של האחד אבו בדרי ושם האחר אבו יעקב. מבגדד הגיעו לפתח־תקוה, אבל אף שעבדו בספרות לא היה להם ידע בתחום, מספר שלמה צדוק, ד"ר לסוציולוגיה פוליטית ויליד המעברה. מה אפוא הכשיר אותם לעבודה הזאת? הציוד. "הם היו קצבים וכשהגיעו לארץ גילו שאין במעברה לא חשמל, לא מקרר, לא שום דבר שאפשר לעשות ממנו קצבייה", אומר ד"ר צדוק. "מה עושים בכלי המשחית שהביאו עימם ארצה? פותחים מספרה.
"100 מטרים הפרידו בין המספרות, וכמה 'קרבות' התנהלו בין השתיים! ובעיקר – את מה שהם עוללו לקרקפות שלנו אנחנו זוכרים כטראומות ילדות שלא מרפות גם היום. אם לילדים אחרים אמרו שאם לא יאכלו יבוא שוטר, לנו אמרו, 'נשלח אותך להסתפר'. את התער היו משחיזים על אבן, והספר רק היה נוגע לך בעורף, היית צורח בשביל שניים, מזיז את הראש ומסתכן באובדן אוזן. אחרי חצי שעה של תספורת הם היו שופכים על הפצעים אבקה שאמורה לחסום את העורקים והיית שב הביתה אפוף בענן ומדמם".
ימי הפדאיונים
החיוך אינו מש משפתיו של ד"ר צדוק כשהוא מספר את הסיפור שעל שמו נקרא ספרו האחרון: "אבו בדרי נגד אבו יעקב – סיפורי אלף לילה ומעברה". החיוך נשאר שם בכל פעם שהוא שולף מהזיכרון (או מהספר) עוד סיפור על אותם ימים מאושרים במעברת עמישב. ד"ר צדוק נולד בה בשנת 1955 ומתגורר בקרבתה גם היום, וכל אחיו עדיין מתגוררים בעמישב או בהדר גנים הסמוכה. סיפורים־סיפורים מרכיבים את הספר ה"רטרוסקפטיבי, יענו סיפור של ילד מנקודת מבט של בוגר", כמו שנכתב על כריכתו האחורית.
קראו גם:
המעברה החלה לפעול בינואר 1951. "אפשר להוציא את האדם מהמעברה", מכריז ד"ר צדוק, "אבל אי אפשר להוציא את המעברה מהאדם. אם פעם היו משתמשים במושג הזה כבעלבון, היום להיות יוצא מעברה זה מותג. עיר שלא הייתה בה מעברה היא עיר שחסר לה כוח חלוצי. המעברות היום מוכרות כמי שעזרו בבניין הארץ, לא רק מייבשי הביצות ושותלי האיקליפטוסים".
וכמובן, הוא מדגים מייד את דבריו בסיפור: "מעברת עמישב הייתה יישוב ספר לכל דבר", הוא מספר. "פדאיונים היו חודרים כל העת. במעברה הם לא פגעו, אבל אחד מתושביה יצא פעם בזעם מביתו והלך לטייל בשדות ובפרדסים שנשתלו סמוך לה ומצא את עצמו פתאום חוצה את הגבול לירדן שהיה כמה מאות מטרים מאיתנו. כמה חודשים הוא שהה בשבי וחזר משם קצת 'מעופף'. במעברה כולם היו משוכנעים שהירדנים השתילו לו משהו במוח". ראוי לציין שהמעברה שכנה סמוך למקום שהיום ניצב בו מחלף נחשונים (וליתר דיוק המשרדים של כביש 6).
הוריו של צדוק עלו ארצה מאיראן בשנת 1951, עם כל היהודים מהכפר שהתגוררו בו, נובאנדגון. "עלו כולם יחד, זה היה התנאי שהעמידו מוכתרי הכפר לשליחי העלייה", אומר ד"ר צדוק. "יותר מ־100 משפחות הגיעו כמו גל אחד גדול. לפינוי קדם מאבק גדול. לא רצו להוציא אותנו לבתי קבע. בשנת 1959 הם הפגינו מול משרדי הסוכנות היהודית ברחוב אבן גבירול בתל אביב. זקני הקהילה אז יכולים לעשות בית ספר למפגינים היום. הייתי בן חמש ואני זוכר איך יותר מ־1,000 איש התיישבו על המדרכות, ותושבי תל אביב לא הבינו מאיפה זה בא להם".
אנשי המעברה לא רצו להתפנות סתם ככה, לקבל נדבה. "הדרישה הייתה לקבל קרקע", אומר ד"ר צדוק. "דור הנפילים שלנו, המבוגרים מאיתנו, אמרו שאינם רוצים להיות נטל. הם אמרו לממשלה, 'אל תתנו לנו דגים, תנו חכות. תנו מגרש, נבנה משק ונכלכל את עצמנו. בסופו של דבר עד שנת 1963 כבר לא היו שם לא אנשים ולא קרשים".
משפחתו של ד"ר צדוק גידלה גידולים כגון עגבניות, מלפפונים, בצל ופרי הדר. "צדק חלוקתי היה כבר אז בראשם, אנשים שלא למדו את באוניברסיטה אלא מהחיים", הוא מתגאה.
בכל פעם שאתה מדבר על "דור הנפילים" העיניים שלך נוצצות.
"אני מעריץ אותם. הדור שלפנינו היה מלא חזון. הם ידעו בדיוק מה צריך. ברמת החינוך – אף אחד מהקהילה שלנו לא יצא לתרבות רעה. דוגמה לכך נותן ד"ר צדוק בריבוי הפרנסות המשונות שמהן התפרנסו בני המעברה. "היה אדם אחד, רחמן שמו, שהקים לעצמו מונופול של מריטת נוצות", אומר ד"ר צדוק. "הוא היה מקבל חצי לירה לתרנגולת. מכלום הוא הפך לקפיטליסט. היו מוכרי נפט, מוכרי קרח, מתקני אופניים. אחד מהם, היית נכנס אליו לתקן פנצ'ר והיית יוצא עם גלגל תקין ועשר תקלות אחרות כדי שתחזור שוב. האנשים הנהדרים האלה השאירו לנו מורשת – לא להתמסכן אלא להוציא מהעַז הרבה מתוק".
"נכתב לנפש"
"שמעון פרס אמר פעם שאופטימיסט ופסימיסט ימותו אותו הדבר, אבל יחיו אחרת", הוא אומר. "אני מעדיף להסתכל על הצדדים החיוביים. אולי היה אפשר לעשות דברים אחרת פה ושם, אבל בסופו של דבר המעברות היו אילוץ. בספר לא תמצא כעס או תסכול. אני רוצה להפוך את התקופה הזאת לחוויה רומנטית, לכזאת שמעלה חיוך". גם גב הספר נוגע בסוגיה הזאת: "אין בספר מחאה... אבל קורא שיתעקש יוכל למצוא בין הפרקים... גם מעט עשיית חשבון".
ד"ר שלמה צדוק עזב את בית הספר כשהיה בן 11. "כמו רבים מחבריי גם אני יצאתי לעבוד אצל ה'פיאודלים מסירקין'", הוא אומר בחיוך. "אחרי הצבא, בלי בגרות, הצטרפתי לצי הסוחר, הפלגתי ברחבי העולם ובשובי התחלתי את דרכי באקדמיה. לא הייתי טוב מספיק להיות רופא, אז אני מנסה לרפא את החברה הישראלית שהיא פלא ששום חוקר או היסטוריון לא מצליחים להסביר. כבר מזמן היינו אמורים להתפרק ובכל זאת, גם בימים האלה, אנחנו מצליחים לשמור על מרכיבי הזהות שלנו".
לפני 15 שנים פרסם ד"ר צדוק ספר מסות, "כבד" להגדרתו, על החברה הישראלית וחזה בו את מה שמכונה היום "שלטון הפקידים". הספר השני שלו שונה לגמרי. "הוא נכתב לנפש", אומר הסופר. "לפני 15 שנים היה ארגון שרצה לחלק את 'מדליון המעברה' לכל מי שהיה במעברה. מה הלאה? עיטור האוהלים? מגן הביצות? כוכב המייבשים? אני רוצה לספר את סיפורם של האנשים, את הדברים היפים שראינו, כדי שעולם שלם שחוויתי כשהייתי ילד לא ייעלם".
הספר הוא חלק ממסע שיצא אליו ד"ר צדוק ומטרתו, "להפוך את עמישב לנווה צדק של פתח־תקוה. אפשר לעשות פה דברים מדהימים. כמה יודעים שבעמישב התגורר במשך שנים סמיר נקש שהיה מועמד לפרס נובל בספרות ערבית? למה שביתו לא יהיה כמו בית עגנון או ביאליק? המקום הזה הוא גן עדן לשימור. מוזאון חי ונושם. אני מאמין שזה אפשרי".
