בשלב בחיים שבו רוב בני האדם רוצים לנוח, להתרווח ולבלות עם הנכדים, בני כץ (72) מפתח־תקוה יוצר ומגשים חלומות. בשבוע שעבר יצא לאור דיסק הבכורה שלו, "בלי שירי אהבה", שאת שיריו כתב, הלחין ושר בסגנון קאנטרי־רוק. האלבום מצטרף לפרויקטים אומנותיים אחרים שלו כגון מחזה שכתב ושמו "מהפכה במגפיים" וספר שמקבץ את סיפוריו הקצרים והוא מתכנן להוציאו לאור בקרוב.
"אני כותב בעיקר על דברים שקרו לי", הוא אומר. "חייתי חיים ארוכים ואספתי חוויות רבות במשך השנים".
"לחפש את ה'משהו'"
כץ, נשוי, אב לשניים וסב לשלושה, הוא דור רביעי לאחת המשפחות של מייסדי העיר, צאצא של הלל כהן קפלן שהגיע למושבה ב־1882. לפרנסתו עסק בפרסום במשך 25 שנים לפחות והתפתח לכיוונים שונים. "עסקתי בכל דבר אפשרי בעולם הזה, אבל המוזיקה והאומנות היו חלק ממני עוד מנעוריי", הוא מספר. "כשהייתי נער הייתה לי להקה ורציתי להיות מוזיקאי. גדלתי בפתח־תקוה, ובמשפחה המורחבת היו גם אנשי אדמה מקומיים וגם אנשי רוח מתל אביב מצד אבי. בסופו של דבר עסקתי בעצמי בגינון ובחקלאות בחצר הבית. כשאמרתי שאני רוצה להיות מוזיקאי אמרו לי שאני צריך ללמוד מקצוע כי מוזיקאי הוא לא מקצוע".
איך הגעת לעולם הפרסום?
"בצה"ל שירתי בתור חייל קרבי בנח"ל והשתתפתי בארבע מלחמות. הלכתי ללמוד באוניברסיטה והתגלגלתי מהלימודים למשרת כתב ספורט ב'הארץ'. המשכתי למוסף המודעות בעיתון ושם הכרתי את עולם הפרסום והשיווק ונשאבתי לתחום. עסקתי בו עד שהסתיימה הקריירה ויצאתי לפנסיה. פרסום הוא תחום לאנשים צעירים".
הכתיבה והיצירה האומנותית ליוו אותך תמיד או רק כשהיית בשלהי קריירת הפרסום?
"מלבד הכתיבה והיצירה שהבאתי לידי ביטוי בעולם הפרסום, על כל מגבלותיו, יצרתי במשך שנים – כתבתי סיפורים, שירים, לחנים והכול נקבר במגירה. כשהקריירה שלי הייתה לקראת סיום התחלתי לעשות סדר במגירות. בהתחלה הקלטתי עם חברים ומכרים ואחר כך הדברים נעשו רציניים יותר והקלטתי עם המפיק אילן וירצברג ועם עוד אנשי מקצוע.
"גם את הסיפורים הקצרים שלי התחלתי לשתף ולהפיץ. אחד הופיע ב'יקום תרבות' ושניים באתר 'סלונט'. כנראה אוציא ספר שמקבץ שבעה סיפורים קצרים שלי. כתבתי גם הצגה ובנובמבר האחרון היא זכתה בפסטיבל 'האזרח כאן' של תיאטרון 'קרוב' של ניקו ניתאי. ההצגה הועלתה עד שפרצה הקורונה ואני מקווה שהיא תימשך. הספקתי לכתוב מחזות אחרים בהדרכתה ובהנחייתה של גורן אגמון".
איך השפיעה עליך תקופת הקורונה?
"המשכתי ליצור. יש מחזה שכבר נמצא בחזרות וחומרים אחרים ששלחתי לתיאטראות, אבל עוד לא קיבלתי מענה בגלל התקופה וחוסר הפעילות. היה לי קצת שקט וסיימתי כמה מחזות קצרים לפסטיבל של צוותא, אבל גם נעצרו לי הפקות, גם זאת שכבר עלתה וגם העתידיות. אני לא יודע אם להיות מאוכזב או לא. זה לא שחור או לבן".
על מה השירים שלך בדיסק החדש?
"על דברים בעלי משמעות, חלקם בעלי אמירה פוליטית נוקבת. לא סתם קראתי לדיסק 'בלי שירי אהבה'. הרי כולם שרים שירי אהבה, וזה לא הסגנון שלי. אם אין משהו מאחורי המילים, זה לא מדבר אליי. אני רוצה תמיד לחפש את ה'משהו', את המשמעות, או המסר מאחורי הטקסט. שלפחות יהיה בסיס כלשהו למקרה שקרה. לא מעניין אותי לכתוב שיר סתם ככה. לא נראה לי שהייתי יכול לכתוב שיר כמו רוב השירים הפופולריים".
ומה בנוגע למחזה "מהפכה במגפיים"?
"הוא אקטואלי מאין כמוהו בימים אלה. הוא עוסק בקבוצה של אנשים שרוצים להפיל את השלטון, כל אחד מסיבותיו, והדברים מתגלגלים. אם לומר את האמת, לא ראיתי בהצגה הזאת אמירה פוליטית, אבל התגובות והרושם שנוצר אצל הצופים היה אחר ממה שחשבתי. היו מקומות שבהם אנשים צחקו בהצגה, מקומות שנראו לי רציניים מאוד. כנראה אנשים רואים בזה יותר ממה שאני ראיתי. במשך העשורים האחרונים יש לנו לא מעט שליטים בעייתיים כך שלא היה מחסור בחומר לשאוב ממנו כדי ליצור".
נפלאות המחשב
הטקסטים חשובים לו במיוחד כאמור. השיר הפותח את האלבום החדש נקרא "שיר מולדת" ויש בו שורה כזאת: "הייתי קאובוי, הייתי מלאך / אבל מעולם לא שיקרתי, לא בגדתי בך". כץ אומר שמדובר "במשפט דו־משמעי – גם כלפי אשתי וגם כלפי המולדת שלי. אני לא מכיר מולדת אחרת ולא רוצה מולדת אחרת. רציתי להעלות על הכתב את מה שאני מרגיש במצב הנתון".
אתה כותב, מלחין ושר. כיצד פיתחת את הכישורים הללו?
"כמו שאמרתי, הייתה לי להקה בנעוריי ובה למדתי לנגן. המשכתי והתפתחתי ואני נותן קרדיט רב לכלי הזה שהגיח לעולם – המחשב. זה כלי אדיר בכל המובנים והצורות. אני לומד ממנו המון דברים כמו מוזיקה, כתיבה וכל דבר שאני רוצה להתפתח בו. המכשיר הזה הוא ברכה של ממש. גם ברמה הטכנית, העובדה שאתה יכול לכתוב ולמחוק ולכתוב ולמחוק מקלה עלינו את החיים. במשך השנים הייתה לי גיטרה בבית. פה ושם הייתי מלחין וכותב מילים ושם במגירה. כשהשתחררתי מהלחץ של העבודה המוח 'חזר לאחור' ולא חשבתי כמו פרסומאי. הרגשתי אדם חופשי שצריך לרצות רק את עצמו. זאת הרגשה אדירה של חופש.
"כשהתחלתי לכתוב את המחזות לא חשבתי שאני כותב מחזות. הייתה לי התחלה כלשהי וחיפשתי אישור כל הזמן, רציתי לבדוק אם אני כותב טוב או לא. פניתי לאנשי מקצוע, הכרתי את גורן אגמון וישבנו על הפתיחה שהייתה לי. יחד סיימנו את המחזה והיא אמרה לי, 'טוב, עזוב את זה, בוא נכין משהו חדש'. גם במוזיקה חיפשתי אישור לכך שאני 'בסדר'. הלכתי לקורס של מאיר גולדברג ודן תורן, גם כתיבה וגם מוזיקה, ועד היום אני בקשר עם שניהם. חיפשתי אישור לכך שאני בסדר ומצאתי אותו, זאת הרגשה טובה".
מי הם האומנים שהשפיעו עליך?
"קודם כול הגדולים מכולם הם הביטלס כמובן. וחוץ מהם יש המון – בוב דילן, דפש מוד, פט שופ בויס, אני מושפע מכולם, גם מניל יאנג ומהליריקנים הגדולים. אני לא פוסל אף אחד ושום סגנון. אני נהנה לשמוע גם את עומר אדם לפעמים. היכולת להיות פתוח מעשירה".
מה ההבדל בין היצירה בעולם הפרסום ליצירה האומנותית?
"עולם הפרסום הוא אכזר. יש המון גורמים שצריך לעבור דרכם. הרעיון שאתה מביא עובר הרבה שינויים עד שהוא יוצא לפועל. אתה צריך לרצות הרבה אנשים וגם אם ריצית את כל הגורמים בדרך, יכול לבוא הלקוח, לא להתרצות, וכל העבודה לא רלבנטית. בעולם האומנות הדברים הם לא כך כל עוד אתה מרצה את עצמך".
תהיה המשכיות ליצירה שלך?
"יש לי עוד הרבה חומר במגירה, לעוד שלושה דיסקים לפחות. נחיה ונראה שאני מספיק להוציא אותם ואת הסיפורים והמחזות. אני מקווה להספיק הכול".
