"אני מניחה שכשאגיד לך את שמי - תיזכרי. מעניין רק אם את מזהה את הקול". כך נפתחה שיחת טלפון קצרה, שהובילה לפגישה ארוכה, ואחריה לימים שלמים של חשיבה ושאלות של 'מה היה אילו'.
"לא מזהה", הודיתי לאחר כמה שניות של חשיבה.
"אתן לך רמז. נפגשנו במקום שאת כותבת עליו ב'מדינה האירופאית הקרה ההיא'. נפגשנו בכמה מערבי 'הנשים של', למרות שלא התגוררנו באותה מדינה. שמרנו על קשר, עד ש..."
"תפסיקי פה", השבתי בהתרגשות, "את ענבל (שם בדוי)?"
"נכון", הודתה. "ידעתי שהמשפט הזה יזכיר לך".
המחשה: shutterstockהמחשה: shutterstock
המחשה: shutterstock
"כל מה שאני זוכרת הוא שיום אחד ניסיתי להתקשר אלייך, ולא היתה תשובה. אחת החברות סיפרה שאת וחיים והילדים חזרתם לארץ, שסיימתם לפני הזמן את תקופת השליחות ולא הבנו למה. ניסיתי לבדוק במסדרונות ולא קיבלתי תשובה. כששאלתי את ג' הוא אמר שאינו מכיר ואינו יודע. כיוון שידעתי שגם אם מישהו ידע הוא לא יספר ולא יסביר, עזבתי. מה קרה?".
"זה לא סיפור לשיחה טלפונית. בואי ניפגש".
כשבוע לאחר השיחה ענבל ואני נפגשנו לשיחה על הבר. "לא השתנית", אמרתי לה ברגע הראשון של הפגישה הנרגשת. "אותו גובה, אותו משקל, אותו חיוך".
"את לא מבינה כמה השתניתי", חיבקה אותי. "בואי, ניכנס. קחי נשימה לפני הסיפור".
התיישבנו באחת הפינות האפלוליות של הבר, הזמנו קוקטייל וחטיפים והתרווחנו. ניסיתי לפענח את מבטה ואת שפת גופה. "אז איפה אתם חיים היום?", שאלתי.
"מי זה אתם?", השיבה בקשיחות מפתיעה.
"חיים ואת ו..."
"תחתכי. אני כבר מזמן לא עם חיים. זו הסיבה שעזבנו".
"גם אתם התגרשתם? טוב, נכנסת לסטטיסטיקה. לא הכרתי טוב את חיים, אבל מהסיפורים שלך במעט הפעמים שנפגשנו קיבלתי רושם שאתם מאושרים. מה את עושה עכשיו ועם מי?", גלשתי מיד לתחום של 'זוגיות - שם המשחק'.
"מי כמוך יודעת שחלק גדול מהחיים שלנו שם, וגם כאן, היו סוג של הצגה. שתינו היינו נשואות לאלו שעונים בשלמות על ההגדרה 'מלח הארץ'. היו לנו גברים מדהימים, זכותם עומדת להם בכל הקשור לתרומה למדינה. אבל את יודעת איפה אנחנו הוצבנו בחיים שלהם כשהם בתוך הארגון: במקרה הטוב שובצנו במקום השלישי, אחרי העבודה והילדים. תוסיפי לזה את הרגשת הבדידות הכמעט תמידית, והעדפתי לפרוש מהמשחק ההוא. היום אני מנטורית בזכות כל מה שעברתי בחיי, ואני חיה עם שירלי. טוב לנו יחד".
"שירלי?", הרמתי אליה עיניים בהפתעה מוחלטת, מנסה להבין את התשובה.
"שירלי היא בת זוגי. זו הסיבה שעזבנו אז. השתדלנו לשמור על מינימום חשיפה ומינימום מהומות".
"עברת צד? ואיך הארגון הגיב? זה היה בתקופה שבה הנושא הזה לא היה קל לעיכול. ואיך חיים הגיב?", עשרות שאלות קטנות צפו לי.
במשך שעה קלה, כשאני בקושי בולעת את הרוק, סיפרה ענבל את סיפורה, שאולי גם היום היה תופס כותרות ועושה רעש, ועל אחת כמה וכמה בתקופה ההיא, לפני 20 שנה, כשהוא קשור לארגון בטחוני ששמירת הסוד ומוסכמות מבנה התא המשפחתי הן מאבני היסוד שלו.
"ביום גשום אחד", החלה ענבל את סיפורה, "התיישבתי לבד באחד מבתי הקפה בעיר שבה חיינו. את יודעת שלשבת לבד בבית קפה היה חלק בלתי נפרד מחיינו כ'נשים של'. פתאום ניגשה אליי מישהי ושאלה באנגלית אם אפשר לשבת לידי. היא אמרה שהיא מסתכלת עליי כבר כמה דקות, וכשהבינה שאני לבד החליטה לגשת. באנגלית שלה זיהיתי את המבטא הישראלי. היא הציגה את עצמה, ואני אמרתי את שמי. את מבינה", צחקה צחוק קצת מריר, "בפגישה הראשונה איתה עוד הייתי בטוחה שהארגון עושה לי תרגיל ביטחון".
"וזה לא היה תרגיל".
"ממש לא. אחרי הפגישה ההיא נפגשנו שוב בבית קפה אחר, אחרי הקפה המשכנו לדירתה, איכשהו נסחפתי לקטע אינטימי, שמעולם לא חשבתי שיקרה לי עם אישה, ומשם הכל היסטוריה. שירלי היתה אז בפסק זמן שלקחה מהחיים והגיעה לחפש את עצמה. אני הייתי בתוך ההבנה שזוגיות נורמלית עם חיים כבר לא תהיה לי. שירלי בערך בגילי, רווקה ללא ילדים, סיפור אהבה אמיתי".
"את רצינית? ואיך קיבלו את זה בארגון?".
"בתחילה היה הלם. אחר כך הציעו לי טיפול פסיכולוגי, וכשהבינו שזו החלטתי הסופית חזרנו לארץ. התגרשנו, כל אחד פנה לדרכו, הכל בשקט מוחלט. אין לי קשר כמעט עם חיים, שקיבל את הסיפור קשה, כפגיעה באגו ובגבריות שלו. הילדים מסתדרים עם המודל החדש ואני מאושרת".
"ענבל", לגמתי לגימה גדולה מהקוקטייל, מרגישה את הוודקה צורבת את גרוני. "את חושבת שאלמלא הייתם יוצאים לשליחות, אם חיים לא היה עובד מוסד, היית מגלה את עצמך מחדש? אלמלא חיית את מציאות הבדידות והריחוק מהארץ והמשפחה, גם אז זה היה קורה?"
"את יודעת לענות על שאלות של 'אילו'?", הטיחה בי. "תעבירי את השאלה אל עצמך: אם הייתם נשארים בארץ היית מתגרשת? אם ג' היה עובד בעבודה שהיה נוכח בבית, בחייך ובחיי הילדים, גם אז הייתם נפרדים?".
"האמת? לא יודעת", הרהרתי בקול רם.
"כך גם אני. אני כן יודעת שהיום אני במקום טוב ומנסה להימנע ככל האפשר משאלות של 'אילו'. אגב, את חייבת להכיר את שירלי, היא מדהימה. תבואי?"
באותו לילה ובלילות שלאחריו, כשאני עם עצמי, חשבתי על הפתרונות שמוצאות 'נשים של' לסוג כזה של נישואין. אולי, בדיעבד, היתה אחת ממסקנותיי, יצא לענבל טוב מזה, שאלה היו חייה. כי כך נסללה דרכה אל האושר שבעצם תמיד חיכה לה מעבר לפינה, והיא אפילו לא ידעה שהיא כזאת. ושהוא כזה.