מרסל ניניו הובאה למנוחות. היא הייתה אחת מאותן נשים בודדות שעוד בחייהן נודעו מעשי הגבורה שלהן כ"מרגלות" של המוסד. בעבורה ובעבור הנשים הבודדות האלה נפתח במהלך השנים צוהר שדרכו היה אפשר להציץ אל מעט ממעשי גבורתן במהלך שירותן בארגון.
ניניו, אישה אמיצה במיוחד ומיוחדת, הייתה מגיבורי פרשת "עסק הביש". היא נעצרה ב־1954 בקהיר עם 12 חברי חוליה של המוסד וישבה בכלא המצרי 14 שנים.
לפני כמה שנים הייתי בטוחה שאני רואה אותה מרחוק בעיר מגוריה. הדחף הראשוני היה לגשת אליה, להציג את עצמי ולפתח שיחה קלה. באחת עצרתי.
איך אציג את עצמי לפניה, שאלתי את עצמי. בשמי הפרטי? כמי שהייתה "אשתו של"? ואז, אם תשאל אותי על חיי כ"אשתו של", מה אומר? ועד שחככתי בדעתי היא נעלמה מעיניי.
רב הנסתר על הגלוי בסיפורי הנשים שמחזיקות בתפקיד מרגלות. מדי פעם, כשצץ סיפור סביב דמות כזאת, באופן טבעי הוא גורר הרבה הערצה, התפעלות וסקרנות.
בכלל, למילה "מרגלת" (כמו ל"מרגל") יש צליל מהלך קסם, אלא שאף אחד לא באמת חושב מה זה אומר להחזיק בתפקיד כזה ואיזה מחיר נדרש מהן בשל כך: החל מחיי הבדידות, דרך הפגיעה בחיי המשפחה ועד לתקופות מאסר ארוכות וחשש ממוות. גם לא ממש מתייחסים ל"עזר שנגדן", הבעלים והילדים שלהן.
לאחר היוודע דבר מותה של ניניו, ולאחר ששמעתי את דברי ההספד עליה, הראויים לה ולפועלה, התקשרתי לאחד מעובדי הארגון לשעבר שהכיר אותי מתקופת היותי "אשתו של" ג'.
"מעניין איך הרגיש "בעלה של", שיתפתי אותו בתחושתי.
"עד כמה שידוע לי, מרסל ניניו נישאה בגיל מבוגר, לאחר שכבר פרשה מהארגון", השיב. "הבנתי שבעלה היה איש מיוחד".
"אתה יודע איך קוראים לו?" שאלתי.
"האמת שלא. למה?"
"זו בדיוק התשובה שחשבתי שאקבל ממך", הסברתי. "אותי, למשל, מעניין לדעת איך קראו לו, מה הוא עשה בחייהם המשותפים ואיך הרגיש לחיות על תקן 'בעלה של', בלי שם וזהות משלו".
"אני לא מבין למה את נשמעת כועסת", השיב לי במין תרעומת. "הרי את הסכמת ללכת אחרי ג' בדרכו הלא זרועה. את גם היית גאה בו, ידעת בדיוק לאן את נכנסת ואיך ייראו חייך".
"זה נכון", חשבתי עם עצמי לאחר שהסתיימה שיחתנו והתחלתי בדיאלוג נוקב עם עצמי. הקול האחד היה קולה של יעל האחת, זו שחושבת שהיא סתם מתלוננת על מצב שהיה ידוע לה מראש ושלא ניתן היה לשינוי. הקול האחר היה של יעל השנייה, זאת שחושבת שהייתה מבקשת לעצמה איזו הכרה בתרומתה לפועלו של ג', כשם שמגיעה הכרה בתרומה לשאר ה"נשים של", וגם ל"בעלים של".
נזכרתי שלפני כמה שנים נכחתי בטבריה בפסטיבל דונה גרציה, שבמסגרתו העניקו מדליה ואות כבוד לשולמית קישיק-כהן ז"ל שהייתה מרגלת ישראלית שפעלה בלבנון בימי קום המדינה.
קישיק-כהן נתפסה ונעצרה ב־1961, עונתה ונשפטה למוות, ורק בעקבות ערעור הומר עונשה לשבע שנות מאסר. היא שוחררה במסגרת עסקת חילופי השבויים בעקבות מלחמת ששת הימים.
אליה כן ניגשתי באותו מעמד. לחצתי את ידה והצגתי את עצמי רק בשמי הפרטי. היא לא ידעה מי אני, לא אמרתי שאני "אשתו של ג'", שאולי הכירה ואולי לא. רק הבטתי בפני מי שהייתה לאגדה עוד בחייה והתקנאתי מעט בגילויי האהבה וההערצה שהרעיפו עליה ילדיה ונכדיה וכל מי שנכח במעמד.
נזכרתי גם בסיפור שקראתי בשקיקה: הסיפור של סילביה רפאל ז"ל, לוחמת המוסד שהשתתפה במבצעים שונים בעולם, והמפורסם בהם הוא "פרשת לילה אמר": מבצע חיסול חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" ב־1972.
תראי איך הנשים האלה זכו להערצה ולכבוד רב עוד בחייהן, גם מסביבתן הקרובה וגם מהמדינה, דיברה בתוכי יעל האחת. ניניו ז"ל הדליקה משואה ביום העצמאות ה־40 למדינת ישראל, וקישיק-כהן הדליקה משואה ביום העצמאות ה־59.
אמנם רפאל לא הדליקה משואה, אבל בהלווייתה נשאו אנשי המוסד הספדים פומביים לכבודה, ולפני שש שנים נחנכה בחוף הכינרת "כיכר השעון" על שמה.
אני לא מבינה, גיחכה בתוכי יעל השנייה, נראה לך שמישהו יחשוב שמגיע לך להדליק משואה או שיקימו אנדרטה על שמך? נסחפת ביג טיים.
ברור שלא לזה כיוונתי, המשיך קולה הפנימי של הראשונה, למרות שזה רעיון לא רע להדליק משואה בשם אותן "נשים של" ו"בעלים של" – הכרה רבתי בתרומתנו למאמץ של אותם עובדי מוסד, שחלק מכדור ההרגעה שלהם הייתה הידיעה שתמיד יש מי שמחכה להם בבית ומתחזק אותו במחיר של ויתור על הקריירה שלו ועל עצמו. אלה שהיו שותפים לחיים של בדידות מזהרת ודאגה מתמדת, אבל אני הרי מציאותית. ברור שלא לזה כיוונתי.
אז למה כן? הקשתה יעל השנייה. את לא יכולה לבוא בטענות בלי להציע פתרון.
נכון, צודקת, הודיעה יעל א ליעל ב. עם יד על הלב, לו הייתי חוזרת אחורה, ככל הנראה הייתי הולכת באותו מסלול של להיות "אשתו של" ג' מחדש, אבל נראה שלו יכולתי לשנות משהו, הייתי מבקשת לא להיות שקופה. שכמוני, כל אותן "נשים של" לא יהיו שקופות לארגון ובכלל למדינה ששולחת את העובדים על משפחותיהם למדינות רחוקות.
היה אפשר אולי לערוך איזה כנס שבמרכזו יעמוד הנושא של "להיות אשתו של". ואם גם זה נראה לא מציאותי, אוכל להסתפק במילה טובה. מצד הארגון עצמו, מצד בני משפחה קרובים, וגם מצד הבעלים בהווה או לשעבר.
מילים קטנות של תודה על התקופה שבה שהיינו לצדם ואיתם. בקור ובחום, ברגעי החשש והבדידות. וזה לא הרבה. כך נרגיש שאנחנו לא רק "נשים של" אלא כאלה שעומדות בזכות עצמן, שהקריבו לא פחות מהם, אם כי בממדים אחרים.
האם זו דרישה מוגזמת? אולי.
