בסיום לימודיה בבית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" נטשה גילית יצחקי את עולם המשחק: "הדמויות שהוצעו לי לא ביטאו את חווית החיים שלי והיו רחוקות ממני", הסבירה. אבל גילית יצחקי, אם לשני ילדים, החליטה שהייעוד שלה בחיים הוא להפנות את אור הזרקורים אליה פנימה ולהביא אל קדמת הבמה את סיפורה וסיפורם של יהודי ערב שחיים במרחב הלבנט ומסופוטמיה מאז ומתמיד והקרבתם ותרומתם האדירה לתקומת מדינת ישראל נשכחה. בנוסף לפעילותה בתיאטרון גילית מרצה בעיקר בבתי ספר על יהדות ערב.
2 צפייה בגלריה
גילית יצחקי
(צילום: אינגה אבשלום // סטיילינג: לורה פלדמן // בגדים: בוטיק מירי'ס, בוטיק מיכל זכאי, אורוקא תכשיטים)
"70 שנה קיימת המדינה", היא אומרת ונימת עצב נשמעת בקולה, "מעט מאוד מחזות הועלו על בימות התיאטרון בישראל שעסקו בקהילות אלו וגם אלו שהועלו נכתבו ושוחקו באופן אפשר לומר סטראוטיפי על סף הקריקטורה מה שלא באמת משקף את פועלם והווייתם של יהודי ערב ולרוב מחזות אלו נכתבו על ידי מחזאים ממוצא מזרח אירופה. בכלל רוב התיאטרון הישראלי היה בעצם תיאטרון אירופאי מחזות שפונים לציבור מסויים בחברה הישראלית חסר היה לי האיזון המחזה היחיד שעולה לי בראש שהועלה כאן שמתעסק ונוגע ביהדות המזרח באופן אותנטי הוא 'בוסתן ספרדי'. מחזה אחד שכתב יצחק נבון ז"ל שהיה נשיא המדינה. זה פשוט כאב לב שלא נתנו ביטוי ראוי התעלמו באופן בוטה מציבור שהוא בעצם חצי מהעם שלנו".
אולי אין היצע?
“היצע של מה? היצע של סיפורים שעליהם ניתן לכתוב מחזות, היצע של מחזאים שיכתבו, היצע של מחזות כתובים? היצע של מה? מכל מה שהזכרתי יש והרבה. פשוט התיאטרונים לא מוכנים היו לקבל את זה. אני ניסיתי להכניס את המחזה שלי ״הבנות של אבא״ לרפרטואר של התיאטרונים הגדולים בכולם נאמר לי שהמחזה טוב מאוד אבל לא תודה. אחד מהם היה אמיץ מספיק כדי להגיד לי ‘שהקהל לא יתחבר לסיפור סקטוריאלי’ אמירה שזעזעה אותי, ממתי אני סקטוריאלית? ולמה אדם שנולד וגדל בארץ ועשה את כל המסלול הישראלי נחשב ‘סקטוריאלי’ זה מה שהביא אותי להבנה לפתוח תיאטרון שיעלה מחזות ויספר סיפורים שנשכחו כי גם אני שגדלתי בבית עיראקי הופתעתי לשמוע עליהם.
אחד מהסיפורים האלו “5 הדקות הארוכות” שכתבה יצחקי מחזה שיעלה בתיאטרון בקרוב מספר על מעצרם של כ-300 מיהודי מצרים, כל גבר כמעט מגיל 17 עד 70 נעצר במלחמת ששת הימים למשך שלוש שנים: “מישהו שמע על זה, מישהו מכיר?”, היא שואלת בהתרסה.
ויש כמובן את סיפור משפחתה האישי, מחזה הביכורים שלה, הנקרא “הבנות של אבא”, אותו העלתה בתיאטרון שיסדה ההצגה הועלתה בכל הארץ כבר למעלה מ-100 הצגות, הצלחה חסרת תקדים בקנה מידה של תיאטרון רפרטוארי. לצורך כתיבת המחזה יצאה יצחקי לעבודת מחקר שארכה 5 שנים, במהלכה נחשפה לעניין הרב ולקווי הדמיון בין סיפור קהילת יהדות עיראק ולסיפורם של רבים אחרים מקהילות יהדות ערב.”זהו סיפורו המשפחתי של אליהו סייג ובנותיו אחת מהן אמא שלי”, מספרת יצחקי, “והוא פותח צוהר לעולמה של יהדות עיראק בשנים שקדמו לעלייתם לארץ”.
2 צפייה בגלריה
גילית יצחקי
(צילום: אינגה אבשלום // סטיילינג: לורה פלדמן // בגדים: בוטיק מירי'ס, בוטיק מיכל זכאי, אורוקא תכשיטים)
אגב, לאחרונה הובא המחזה לדפוס בצירוף רקע היסטורי ומהלכים פוליטיים של התקופה ומאמר פרי עטו של פרופסור יוסי יונה, והוא נלמד היום בכמה בתי ספר בארץ. עוד מחזה מדהים אותו מעלים בתיאטרון הוא “צבע המים”, שכתבה המחזאית גורן אגמון, סיפורם של של חלוצי תימני כנרת שעלו לישראל ב-1910 אנשי העלייה השנייה התיישבו בכנרת וגורשו ע״י המוסדות המיישבים 19 שנה לאחר מכן: “יש עוד הרבה מחזות בקנה שאני לא יכולה להרחיב אודותם”, היא אומרת, “אבל אני רואה את הקהל שמגיע מבסטיונרים וירקנים ועד לפרופסורים, צוחקים, נהנים, נחשפים, לומדים ובעיקר שמחים ונרגשים שסוף סוף סיפורם מובא על בימת התיאטרון באופן אומנותי מכובד אותנטי ומקצועי . וכמובן תמיד קיים ברקע גם העוצמה הנשית, שאני תמיד מביאה למחזות”.
הסכימי שבמזרח התיכון נשים לא בלטו.
“טעות גדולה וזה עוד סטריאטיפ שרווח בגלל שלא נחשפים. הנשים, ובכל הצגה ומחזה אני חייבת להכניס דמות דומיננטית של אישה, היו מאוד מאוד פעילות, מאוד חזקות, בעלות דעה מוצקה בתוך התא המשפחתי ובתחילת המאה ה-20 בנות היוו חלק משמעותי מאוד בפעילויות של המחתרת הציוניות במדינות ערב. הרבה לא יודעים זאת אבל יהדות המזרח התמערבה הרבה לפני שהיהדות האירופאית התמערבה ותהליך החילון היה מהיר מאוד בהרבה מאוד קהילות, בהקשר של נשים הייתה הרבה יותר סובלנות ובנות רכשו השכלה גבוהה ברוב המקרים”.
טובי השחקנים בארץ משרון אלכסנדר ועד אורי גבריאל משתתפים פעילים במחזות אלו בין במשחק בין בבימוי וגילית משוכנעת שהתיאטרון שלה יתרחב עוד ועוד לקהלים נוספים: “הקורונה עצרה קצת את התנופה, אבל אני לא מתלוננת, הממסד בשנים האחרונות מכיר לשמחתי בפעילות התיאטרון ויש מגמת שינוי באופן כללי . אבל אנחנו לא נחנו בתקופה הזו, אנחנו כל הזמן פעילים ועמלים בפיתוח התיאטרון בכתיבה וביצירת מחזות חדשים ומעניינים ונערכים לפתיחת התרבות בימים שיבואו לאחר המשבר”.
“תמיד הייתי אישה חזקה ואסרטיבית”, אומרת גילית, “ואין דבר שאני מעמידה כאתגר וכמטרה שלא יתממש בסופו של דבר. ולמה? כי יש בי את התשוקה וגם את הרגשת השליחות, אין דבר שיותר מרגש אותי מלראות אדם מבוגר מאוד שיושב וצופה בהיסטוריה שלו ובסיפור שלו על הבמה ומזיל דמעה או צוחק ומתרגש, או תלמידי בית ספר שלאחר צפייה בהצגה שולחים לי הודעות שדיברו עם הסבים והסבתות שלהם וחקרו אותם על עברם. זה מה שמטעין אותי וממלא אותי בכוח להמשיך”.
